אבו ג'לייל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

תביעה בסדר דין מהיר על סך 23,696 ₪. ההנמקה תהא תמציתית, כאמור בתקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי.

1.עסקינן בתביעת נזקי רכוש בגין נזק לרכב מ.ר. 7449751 שבבעלות התובעת.

2.התובעת טוענת שהחנתה את רכבה בחצר הסמוכה לביתה. בבוקר יום המחרת, בשעה 7:30 לערך, ביקשה לנסוע לעבודתה בביה"ס (מדובר במוסד בו מתקיימים הלימודים בשבת). אז גילתה שהרכב ניזוק בחזיתו על ידי רכב אחר שפגע בו בחניה, ועזב את המקום בלי שבעליו יותיר פרטים.

3.הנתבעת הינה מי שביטחה הרכב בביטוח מקיף. האחרונה כפרה בחבותה וטענה לתרמית, וניסיון מודע לזכות בתגמולי ביטוח שלא כדין, תוך הסתרת נסיבות התאונה האמיתיות. לשיטתה אירעה הפגיעה ברכב בנסיבות אחרות, שמא תוך כדי נהיגה ברכב המבוטח על ידי נהג אחר זולתי התובעת. חשיבות עניין אחרון זה נעוצה בכך שאין חולק כי הביטוח הינו ביטוח נקוב בשם, כאשר רק התובעת היתה רשאית לנהוג ברכב מבחינת תנאי הכיסוי הביטוחי. כפי שהעידה התובעת מדובר על רכב לנכים בו נערכה התאמה של מיקום הדוושות בהתאם לנכות ממנה היא סובלת. עם זאת, ברי כי אף אדם אחר יכול פיזית לנהוג ברכב. עוד ברי שאם כך נעשה, דין התביעה לדחייה.

4.לאחר שמיעת הראיות שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל השכנוע של הוכחת תביעתה כמאזן ההסתברויות, ודינה להתקבל.

5.אציין כי נטל השכנוע רובץ על התובעת. אין חובה לה לנתבעת להוכיח באופן פוזיטיבי את נסיבות התאונה המדויקות. על מנת שתידחה התביעה די בכך שתמחיש כי בגרסה נפלו סתירות מהותיות ולא ניתן לקבל שהוכחה כמאזן ההסתברויות; או שניתן יהא לקבוע, שוב באותה מידת הוכחה, שנהג אחר מלבד התובעת הוא שנהג ברכב כאשר נפגע האחרון בתאונה. אלא שלא שוכנעתי כאמור שכך ארע.

6.אין חולק כי מבין דרי הבית, לבתה של התובעת היה רישיון נהיגה במועד התאונה, וכי לבעלה לא היה מעולם (ועדיין אין) רישיון נהיגה.

7.התובעת, בעלה ובתה העידו כי הבעל נוסע לעיתים ברכב. עם זאת לא הצליחה הנתבעת לחלץ שהבעל אף נוהג בו לפרקים. האחרון עמד על גרסתו כי מעולם לא נהג ברכב וכי אף בתו מעולם לא נהגה בו ככל הידוע לו. לגרסת שלושת העדים התובעת היא הנהגת היחידה ברכב והיא מסיעה את בעלה לא אחת.

העד ציין כי ביחס לנהיגת בתו הוא מניח כי לו חפצה לנהוג ברכב, הייתה מבקשת רשות, וממנו לא התבקשה הרשות מעולם. התרשמתי אמנם שהבעל מר חאלד אבו ג'לייל מגזים במידת "אי היכרותו" עם הרכב וכל הקשור בו, כאשר אף אם אין לו רישיון נהיגה הרי מוגזמת עדותו לפיה אינו יודע אפילו מה זה ברקס וגז, ואינו יודע מהי ההתאמה הספציפית שנערכה לרכב כדי שיתאים לנכותה של אשתו. די בכך שהעד נוסע ברכב לעתים מזומנות, כפי שהעיד, על מנת שיהא מסוגל לתת תשובה בעניין זה. יחד עם זאת הפרזות מעין אלה, אינן מקרינות בהכרח לשלילה על אמינות הגרסה הבסיסית שהיא הקובעת בשאלת הזכאות לתגמולי הביטוח בגין הנזק לרכב. לפעמים מפריזים עדים שלא לצורך בתיאור המציאות כהוויתה, גם כשגרסתם הבסיסית המזכה התובע בסעד הנדרש הינה גרסת אמת, וזאת תוך ניסיון "להתרחק" ככל הניתן מגרסת הנתבע. כך פני הדברים לא אחת כאשר מדובר על עד שאינו נחזה מתוחכם, ומפריז שלא לצורך. איני טוען כלל ועיקר כי היותו של אדם לא מתוחכם משמעה שמוקנה נופך של מהימנות לגרסתו. טענתי צנועה יותר, והינה שלעיתים יש צורך לבור המוץ מן התבן ולהפריד בין הגזמות שאינן פוגעות בלוז הגרסה (גם אם היה ראוי להימנע מהן), לבין הגזמות הפוגעות במהימנותה. אותם דברים עצמם יש לומר על התכחשות הבת לכך שנהגה לפרקים ברכבו של הדוד, כמובן ברשותו של האחרון. אני נכון להעדיף הודעת החוץ של התובעת בפני החוקר בענין זה, שם מסרה שבתה אכן נוסעת לעתים ברכבו של הדוד. אך מדובר בענין שאין בו כדי לגרוע דבר מן הגרסה הבסיסית. ומה אם נוהגת הבת לעתים ברכב הדוד לאחר שקבלה רישיון? שוב, אין מדובר בסתירה מהותית, ממן הסתירות שאינן אמורות ליפול אם הגרסה אותנטית , אלא לכל היותר בהפרזה שלא לצורך בתיאור המציאות, בניסיון להרחיק כל אחד מבני המשפחה "מפוטנציאל" של נהיגה ברכב המבוטח בבחינת "אם נהגה ברכב הדוד, שמא תיחשב כנוהגת היא אף ברכב נשוא התביעה, בו הביטוח נקוב בשם".

8.הבת, גב' וואלא אבו ג'לייל והתובעת אישרו ביושר בחקירתן הנגדית כי הייתה פעם אחת שבה "חטאה" הבת בנהיגה ברכב למרות שהיה ידוע שאין לה ביטוח, לאור היותו ביטוח נקוב בשם רק על שם התובעת. הדבר נעשה שכן הבת חפצה להתנסות בנהיגה, והייתה נהגת חדשה (היא העידה שהתובעת ישבה על ידה – עמ' 17 לפרוטוקול). האם לא עמדה בנדנודיה ונתנה לה לנהוג, אך דובר בפעם אחת ויחידה בשנת 2008 בערך שנה לפני מועד הנזק נשוא התביעה.

9.הגורם המרכזי לשיטת הנתבעת, בגינו אין לקבל את הגרסה הינו אופי הנזק. בעניין גובה נזק, הסתמכה התובעת על חוות שמאי מטעם הנתבעת שצורפה לכתב התביעה.

השמאי אמד גובה הנזק וירידת הערך, ואולם ציין כי "נסיבות המקרה אינן מתיישבות עם "צורת" הנזק – לבדיקתכם הנושא לעומק!!!". ציין ולא יסף. אין באותה חוות דעת משום פירוט או ביאור לקביעה זו, או הסבר מדוע אין מתיישב התיאור הנטען של פגיעת רכב אלמוני שנהגו לא הותיר פרטים, עם הנזק שנמצא. לפיכך, אין להתייחס למשפט סתמי שתוכנו לא בוסס בחוות הדעת עצמה. בענין זה יש להתייחס לטענת הנתבעת לגופה, ולא לחוות דעת השמאי. טוענת הנתבעת כי הנזק שנמצא מתאים על פי מראיתו ותיאורו בחוות הדעת לפגיעת עמוד.

מחוות דעת והתמונות שהוגשו עולה כי אכן מדובר בנזק שנגרם לחזית הרכב. התמונות וחוות הדעת מעלות אף לטעמי כי הנזק יכול היה להיגרם מנסיעה בו ופגיעת חזיתו בעמוד. אלא שרחוק אני מהילך טיעונה של הנתבעת לפיה לא מתיישב הנזק אף עם פגיעה תאונתית של מאן דהוא שנסע ברכבו ופגע בחזית רכב התובעת שחנה בחצר. בתמונות ניכר שהפגיעה הינה פגיעת מעיכה ניכרת באמצע החזית הקדמית של רכב התובעת. פגיעה שכזו יכולה בהחלט לכאורה להתרחש גם מפגיעת פינה של רכב שפגע בפינתו ברכב התובעת החונה: בין פינה קדמית של הרכב הפוגע במקרה שנסע לפנים, ובין פינה אחורית אם נסע לאחור. ככל שחפצה הנתבעת להמחיש כי הפגיעה מתיישבת אך ורק עם פגיעת עמוד ואין בלתה, היה עליה להגיש חוות דעת בעניין זה. כאמור, תזה זו לא בוססה כלל ועיקר בחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת שציין באופן סתמי שהתיאור אינו תואם לנזק, ולא יסף. העובדה שיש גם אפשרות שהנזק נגרם מפגיעת עמוד, אינה מעלה ואינה מורידה. אפשרויות נוספות כמעט לעולם יש, בפרט בפגיעות רכב. אין די בהצבעה עליהן בתורת אפשרויות היפותטיות כדי לשלול האפשרות לה טוענת התובעת, ובלבד שהיא אפשרית על פניה מבחינה פיסיקלית. כאמור התרשמותי היא שאכן הגרסה לפיה נפגע הרכב בחניה מרכב אחר הולמת אף היא מבחינת היתכנותה תמונת הנזק שנמצא בחוות הדעת ותועד בתמונות.

10.לא נעלם ממני כי בהודעה שנרשמה מפי התובעת במשטרה (דף החתימה לא אותר ולא צורף), צוין כביכול מפי התובעת כי האחרונה החנתה רכבה סמוך לבית בשעה 23:30 בערך.

ואילו בעדותה בפניי טענה כי עשתה כן בין 18:00 ל 19:00 ולחוקר מטעם המבטחת מסרה שהדבר היה בין 17:00 ל – 18:00. עסקינן בזוטות. יש סתירות המקרינות באופן מהותי על אמינות הגרסה כגון סתירות של עדים נטענים לתאונה בזמן אמת שאחד מהם טוען שתאונה ארעה לאור יום והשני טוען שארעה לעת חושך. סתירות שכאלה לא אמורות ליפול אם הגרסה גרסת אמת היא, גם "כשאין סיבה לשקר" והסתירות נודעות לעניינים שאינם בלב הגרסה.

לא כך כאשר מדובר על סתירות לא ביחס למועד או אופן התאונה עצמה (שאיש מבין העדים כלל לא התיימר לראותה), אלא גרסאות שונות של התובעת ביחס לשעה ביום בה שבה לביתה והחנתה את הרכב, ביום שקדם ליום גלוי הנזק. המועד בו החנתה התובעת את הרכב יום קודם אינו ממן הפרטים שטיבם בהכרח להיחרת בזיכרון כפרטים שמותירים רישומם בליבו של אדם. כך גם ביחס לשאלות מהיכן חזרה התובעת עת החנתה הרכב או מה עשו בני המשפחה ביום שעובר ליום גלוי הפגיעה ברכב. מדובר בנזק רכוש לא טראומטי, ואך סביר שמעשי בני המשפחה לאורך היום שעובר לגלוי הנזק לא ייחרתו בזכרונם; אלא אם היה אירוע יוצא דופן באותו יום שאת מעשיהם במהלכו סביר לזכור – וקיומו כלל לא הומחש. בעניינים מעין אלה בהחלט תתכנה אי התאמות גם כשהגרסה גרסת אמת היא, ולו בפער זמן של ימים בין הודעת חוץ אחת לשניה, וגם כשמוסר הגרסה הוא אותו אדם עצמו. אכן יש עניינים שסתירה לגביהם תיחשב מהותית , וככזו שלא תוכל להיות מוסברת בחולשת הזיכרון, אפילו פער הזמנים בין מועדי מסירת הגרסאות בהן נתגלעה הסתירה הנו משמעותי. אלו עניינים שטיבם להיחרת בזיכרונו של אדם. מעשי העדים ביום שעובר לגלוי הנזק לרבות השעה בה החנתה התובעת את הרכב בחניה באותו יום - אינו ממין עניינים אלה. מדובר היה ביום ככל הימים מבחינתם.

11.הנתבעת ניסתה לתמוך עמדתה גם בממצאי החוקר מטעמה. לשיטתה אין הגיון בטענה לפיה חנה הרכב בחצר הסמוכה לבית, שעה שיש מקום לחנות ליד בית התובעת עצמו. שכן בפעמים בהם ביקר החוקר במקום לא הבחין כי חונים בחצר כלי רכב כלשהם. הוא ציין שלעת החקירה רכב התובעת חנה ממש בסמיכות לביתה ולא בחצר. התרשמותי מעדות התובעת, בתה ובעלה הנה שכולם כאחד ציירו בעדותם אותה תמונה בענין זה, תמונה שהנה אף הגיונית לגופה: אכן כשיש מקום, חונה התובעת את הרכב בסמיכות לבית מטעמי נוחות. אלא שלעיתים אין מקום מחמת חניית שכנים אחרים שבבית, ואז חונה התובעת רכבה בחצר כאשר יש בה מקום. ברור אף לגוף העניין ומבחינה הגיונית כי אין עסקינן בחוקיות קבועה בעניין זה. החצר הינה חצר רחבה וגדולה כפי שניתן לחזות מתמונות ת/4. סביר אכן להניח שהתובעת חונה אכן רכבה ליד ביתה, פשוט מטעמי קרבה יחסית כאשר יש מקום, וכאשר אין מקום, חונה היא בחצר.

כעולה מתמונה ת/4 אכן אין ממש בטענה כאילו לא חונים רכבים בחצר והתמונות מדברות בעד עצמן וממחישות חניית מספר רכבים באותה חצר.

התובעת טוענת כי במועד התאונה, חנתה רכבה במקום בו סימנה בעיגול רכב חונה בלוח תמונות ת/4 (התמונה הימנית העליונה) אלא שחזית רכבה פנתה לכיוון החצר ואחוריו לגדר, מה שבהחלט מאפשר פגיעה מרכב אחר בחזית רכבה. עוד בשונה מהילוכה של הנתבעת שמציינת כי קשה להלום שרכב יסע בפראות בחצר ויפגע ברכב התובעת, שכן התובעת ועדיה הודו שמדובר בחצר המשמשת גם ילדים במשחקיהם, הרי בהחלט ניתן להלום שהפגיעה התרחשה לעת ליל; ומשכך אף לא נזעקו התובעת ובני משפחתה או מי מן השכנים שישנו אותה עת. לפיכך אותר הנזק רק למחרת היום, ביום שבת, כאשר ביקשה התובעת לנסוע לעבודה, גלתה הנזק, ואז יידעה בכך את בעלה (כפי שהעידו השניים). עוד כעולה מתמונות ת/4 החצר הינה רחבה, כך שהיא מאפשרת "צבירת מהירות" לרכב שניסה לצאת מחניה או להיכנס לחניה ובתמרון לא מחושב פגע ברכב התובעת החונה.